מרפאות חוץ

ארבע פרוצדורות במרפאה לרצפת האגן

 
 

סוגי דליפות שתן בקרב נשים

 
דליפת שתן בנשים, קרי בריחת שתן לא רצונית, הינה בעיה שכיחה מאוד באוכלוסייה. מחקרים מראים כי אחת מתוך שלוש נשים סובלת מהבעיה. למעשה, קיימים מספר סוגים של דליפת שתן כאשר השכיחים הם: 

1. דליפת שתן בדחיפות- כלומר, זו המתרחשת בעת הרגשת לחץ פתאומי להתרוקן מבלי יכולת להגיע בזמן לשירותים. הגורם לדליפת זו, הוא בדרך כלל התכווצות בלתי רצונית של שריר השלפוחית. הטיפול הינו משולב ומצריך שינוי בהרגלי החיים כגון: הפחתה בצריכת קפאין, "אימון השלפוחית" לאגור שתן בנפחים גבוהים יותר ותרופות המפחיתות את מידת התכווצות השלפוחית. בנוסף, ניתן לטפל בתופעה גם בפיזיותרפיה של רצפת האגן.  

2.דליפת שתן במאמץ- דהיינו, דליפה בעת צחוק, שיעול, התעטשות, הליכה וכו'.

3. דליפת שתן מעורבת- שהיא למעשה שילוב של השתיים הקודמות.
הטיפול המוצע בדרך כלל לדליפת שתן במאמץ, הינו טיפול בפיזיותרפיה של רצפת האגן. במידה שהטיפול לא הניב שיפור במידת הדליפה, ניתן להציע למטופלת ניתוח מסוג מתלה תת שופכתי.  קיימים סוגים שונים של מתלים, כאשר סוג המתלה ושיטת ההרדמה נקבעים באופן פרטני בעת הראיון והבדיקה הגופנית של המטופלת עם צוות הרופאים.
הערכת המטופל לפני ניתוח המתלה התת- שופכתי, כוללת גם בדיקת אורודינמיקה, בה מכניסים קטטר קטן לשלפוחית וממלאים אותה באמצעותו במים. במהלך הבדיקה נבדקים הלחצים שונים בעת המילוי ובעת ההתרוקנות.
מהלך הניתוח: ניתוח המתלה התת- שופכתי, מתבצע במחלקה האורולוגית או הגניקולוגית ודורש אשפוז בן יום או יומיים. הניתוח עצמו קצר מאוד ואורך כרבע שעה. במהלך ניתוח המתלה התת- שופכתי, מרכיבים סרט סינטטי מתחת לשופכה. הסרט מעניק תמיכה לשופכה ומונע דליפה בעת עליית הלחץ בבטן.
לאחר הניתוח: בתום הניתוח, המטופלת מתעוררת, כאשר היא מחוברת לעירוי נוזלים ולקטטר למשך מספר שעות עד יממה. מאחר שהסרט מוחדר למטופלת דרך הנרתיק, לא נותרות צלקות ניתוחיות. מידת הכאב בתום הניתוח נמוכה, ולרוב די בכדור למניעת כאבים על מנת למנוע אותם.
סיבוכים אפשריים: קיימים סיבוכים תוך ניתוחיים הכוללים פגיעה באיברים סמוכים, כגון: שלפוחית (שכיחות של 3%) או דימומים. לאחר הניתוח תיתכן הפרעה ביכולת ההשתנה, עד כדי עצירת שתן, אך ברוב המקרים מדובר בתופעה חולפת של מספר שעות עד מספר ימים.

דליפת שתן בגברים לאחר כריתת ערמונית

 

במטופלים שעוברים כריתה רדיקלית של הערמונית בעקבות סרטן הערמונית, עלול להתהוות סיבוך של דליפת שתן. דליפת השתן האופיינית, היא דליפה בעת שינויי תנוחה, כלומר במעבר משכיבה לעמידה או בעת מאמץ. במרבית המקרים הדליפה חולפת במהלך השנה הראשונה לאחר ניתוח הכריתה. ברם,  5% - 15% מהחולים יפתחו דליפה ממושכת שאינה חולפת. בחלק מהמקרים, הדליפה  ניכרת בצורה משמעותית ויכולה לפגוע באיכות החיים.
הטיפול בדליפת שתן בגברים: הטיפול המוצע, כולל לרוב פיזיותרפיה של רצפת האגן בשילוב נטילת תרופות. במקרים חמורים יותר, מומלץ למטופל ניתוח. לפני ההחלטה על ביצוע ניתוח, המטופלים  עוברים ראיון רפואי, בדיקה רפואית מדוקדקת ובדיקת אורודינמיקה וציסטוסקופיה- שהיא בדיקה בה מוחדר סיב אופטי אל תוך השופכה על מנת להתבונן  במבנה השופכה ושלפוחית השתן.
מהלך הניתוח: קיימות שתי חלופות ניתוחיות. הניתוח הראשון (הישן) הוא ניתוח, שבו משתילים צמצם מלאכותי (ספינקטר). לעומתו, הניתוח השני חדיש יותר ועלולים לצוץ בו פחות סיבוכים. במהלך הניתוח מושתל סרט מתחת לשופכה. ניתוח זה הינו קצר ואורכו כשעה עד שעה וחצי. הניתוח מתבצע בהרדמה כללית במחלקה האורולוגית.
לאחר הניתוח: המטופל מתעורר לאחר הניתוח, כשהוא מחובר לעירוי נוזלים ולקטטר, אשר מוצא לאחר יום או יומיים. הניתוח מחייב אשפוז קצר בן יומיים ומידת הכאב היא קלה. בתום הניתוח, המטופל יוותר עם צלקת קטנה ומוסתרת מתחת לשק האשכים, בת 5 ס"מ.
סיבוכים אפשריים: לניתוח זה סיבוכים אפשריים מעטים, כאשר ביניהם ניתן לציין כאבים בירכיים ועצירת שתן (נדיר). ​

שלפוחית כאובה

 

שלפוחית כאובה, הידועה בשם PAINFUL BLADDER SINDROM או INTERSTITIAL CYSTITIS, היא מחלה כרונית דלקתית שאינה זיהומית בשלפוחית השתן. המחלה יכולה לגרום לכאב בבטן תחתונה, לדחיפות במתן שתן ולצריבה בעת ההשתנה. חלק מהמטופלים יתלוננו גם על כאבים באזור פי הטבעת, בנרתיק או לאורך השופכה. הגורם למחלה אינו ידוע. המחלה שכיחה בעיקר בנשים בגילאי 18 – 70 (יחס של 9 ל – 1 לטובת הנשים). למחלה, השלכות אשר פוגעות באיכות החיים של המטופלים.
האבחנה: במרבית המקרים, האבחנה של שלפוחית כאובה נעשית באיחור ניכר של מספר שנים, זאת בשל מודעות נמוכה של הציבור ושל הרופאים המטפלים. לרוב קורה, שאישה מטופלת משך שנים רבות בזיהומים חוזרים בדרכי השתן- בנוכחות תרביות שתן שליליות ולמעשה, ממשיכה לסבול מהשלפוחית הכאובה.
על מנת להגיע לאבחנה, יש לבצע מספר רב של בדיקות, על מנת לשלול מחלות שונות שיכולות לגרום לסימפטומים דומים כגון: אבנים או סרטן בדרכי השתן. כחלק מהליך האבחנה, המטופלים עוברים ציסטוסקולפיה בהרדמה מלאה עם ביופסיה של שלפוחית שתן. במהלך הפעולה, שלפוחית השתן ממולאת במים בלחץ מסוים למספר דקות ומרוקנת בצורה איטית. במידה ומופיעים דימומים או כיבים מדפנות השלפוחית, הממצאים יכולים להתאים לתסמונת. בנוסף, נלקחת ביופסיה במטרה לשלול מחלות אחרות כגון: סרטן זיהום פטרייתי או שחפת.
הטיפול בשלפוחית כאובה: הטיפול במחלה הוא מורכב ביותר ומחייב גישה של מטפלים ממספר תחומים במקביל. הטיפול כולל שינויים בתזונה, פיזיותרפיה של רצפת האגן, נטילת תרופות ושטיפות כיס שתן עם חומרים מיוחדים (Dmso). במקרים קשים, ניתן לבצע חימום של שלפוחית השתן בעזרת קטטר מיוחד, או להזריק בוטוקס לתוך שלפוחית השתן. טיפול נוסף במחלה כולל טיפול בתא הלחץ. במקרים נדירים ביותר, כאשר לא ניתן לשלוט בכאב, ייתכן ניתוח לכריתת שלפוחית השתן.

 ​

שלפוחית רגיזה

 
שלפוחית רגיזה, OVER ACTIVE BLADDER , הינה תופעה המתאפיינת בתסמינים של דחיפות ותכיפות במתן שתן. המטופלים מתלוננים על השתנה לעיתים קרובות והתעוררות במהלך הלילה (נוקטוריה) כדי לתת שתן. בחלק מהמקרים, המטופלים מתלוננים גם על דליפת שתן, שמתרחשת בעת לחץ ניכר להשתין וללא יכולת להגיע בזמן לשירותים. הגורם לתופעת השלפוחית הרגיזה, הוא התכווצות בלתי רצונית של שריר השלפוחית.  
תסמונת השלפוחית הרגיזה שכיחה ביותר, בעיקר אצל נשים בגיל המעבר ובגיל הבלות. גורמי הסיכון להתהוותה הם: גיל מבוגר, מין , ניתוחים אורולוגים או גניקולוגיים קודמים, השמנת יתר, סוכרת ומחלות נוירולוגיות שונות.
הטיפול בשלפוחית רגיזה: הטיפול בתופעה כולל שינויים בהרגלי התזונה, פיזיותרפיה של רצפת האגן, טיפול תרופתי, ו"אימון" של השלפוחית לאגור שתן בנפחים גדולים יותר. במקרים קשים, מוצע למטופלים לעבור הזרקה של בוטוקס לשלפוחית השתן.
מהלך הטיפול: הטיפול להזרקת הבוטוקס לשלפוחית השתן נעשה בחדר ניתוח ובהרדמה כללית. במהלך הטיפול, מוזרק הבוטוקס, אשר משתק את שריר השלפוחית ובכך מונע את ההתכווצות הבלתי רצונית של השלפוחית. הטיפול אורך כשעה.
לאחר הטיפול: המטופל מתעורר לאחר הטיפול, כשהוא מחובר לעירוי נוזלים ולקטטר. הקטטר מוצא לאחר יממה, ולאחר שהמטופל הצליח להשתין. יש לציין, מדובר בטיפול שהוא זמני, וההקלה בדרך כלל מורגשת למשך  6 – 9 חודשים, כך שלעיתים יש לחזור על הפעולה. כמו כן, עד שליש מהחולים יפתחו עצירת שתן ממושכת, המחייבת חיבור לקטטר בין ימים עד שבועות.